חֲדָשׁוֹת

הזדקנות האוכלוסייה עולה באופן אקספוננציאלי, וגם הביקוש לטיפול ארוך טווח גדל במהירות; על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), כשניים מכל שלושה אנשים המגיעים לגיל זקנה זקוקים לתמיכה ארוכת טווח בחיי היומיום. מערכות טיפול ארוך טווח ברחבי העולם מתקשות להתמודד עם דרישות גוברות אלו; על פי דו"ח ההתקדמות של האו"ם לעשור להזדקנות בריאה (2021-2023), רק כ-33% מהמדינות המדווחות מחזיקות במשאבים מספיקים לשילוב טיפול ארוך טווח במערכות הבריאות והרווחה הקיימות. מערכות טיפול ארוך טווח לא מספקות מטילות עומס גובר על מטפלים בלתי פורמליים (לרוב בני משפחה ובני זוג), אשר לא רק ממלאים תפקיד מפתח בשמירה על בריאותם ותפקודם של מקבלי הטיפול, אלא גם משמשים כמדריכים למערכות בריאות מורכבות המבטיחות את זמינותם והמשכיותם של שירותי הטיפול. כ-76 מיליון מטפלים בלתי פורמליים מספקים טיפול באירופה; במדינות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), כ-60% מהקשישים מטופלים באופן מלא על ידי מטפלים בלתי פורמליים. עם ההסתמכות הגוברת על מטפלים בלתי פורמליים, קיים צורך דחוף להקים מערכות תמיכה מתאימות.

מטפלים הם לעתים קרובות מבוגרים בעצמם וייתכן שיש להם מוגבלויות כרוניות, שבריריות או מוגבלויות הקשורות לגיל. בהשוואה למטפלים צעירים יותר, הדרישות הפיזיות של עבודת הטיפול עלולות להחריף מצבים רפואיים קיימים אלה, מה שמוביל למאמץ פיזי גדול יותר, חרדה והערכה עצמית לקויה של הבריאות. מחקר משנת 2024 מצא כי מבוגרים עם אחריות טיפול בלתי פורמלית חוו ירידה חדה בבריאותם הפיזית בהשוואה לאנשים שאינם מטפלים באותו גיל. מטפלים מבוגרים המספקים טיפול לחולים הזקוקים לטיפול נמרץ פגיעים במיוחד לתופעות לוואי. לדוגמה, הנטל על מטפלים מבוגרים גדל במקרים בהם מטפלים עם דמנציה מפגינים אדישות, עצבנות או ליקויים מוגברים בפעילויות אינסטרומנטליות של חיי היומיום.

חוסר האיזון המגדרי בקרב מטפלים בלתי פורמליים הוא משמעותי: המטפלים הם לרוב נשים בגיל העמידה ומבוגרות יותר, במיוחד במדינות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית. נשים נוטות גם יותר לספק טיפול במצבים מורכבים כמו דמנציה. מטפלות דיווחו על רמות גבוהות יותר של תסמיני דיכאון וירידה תפקודית בהשוואה למטפלים גברים. בנוסף, לנטל הטיפול יש השפעה שלילית על התנהגות הטיפול הרפואי (כולל שירותי מניעה); מחקר שנערך בשנת 2020 בקרב נשים בגילאי 40 עד 75 הראה קשר שלילי בין שעות עבודה בטיפול לבין קבלת ממוגרפיה.

לעבודת הטיפול יש השלכות שליליות ויש לספק תמיכה למטפלים מבוגרים. צעד ראשון וקריטי בבניית תמיכה הוא להשקיע יותר במערכות טיפול ארוך טווח, במיוחד כאשר המשאבים מוגבלים. אמנם זה קריטי, אך שינויים רחבי היקף בטיפול ארוך טווח לא יקרו בן לילה. לכן חשוב לספק תמיכה מיידית וישירה למטפלים מבוגרים, כגון באמצעות הכשרה לשיפור הבנתם את תסמיני המחלה המוצגים על ידי המטפלים שלהם ולתמוך בהם בניהול טוב יותר של נטל ודאגות הקשורים לטיפול. חשוב לפתח מדיניות והתערבויות מנקודת מבט מגדרית כדי לבטל אי שוויון מגדרי בטיפול ארוך טווח בלתי פורמלי. מדיניות חייבת לקחת בחשבון השפעות מגדריות פוטנציאליות; לדוגמה, סובסידיות כספיות למטפלים בלתי פורמליים עלולות להיות בעלות השפעות שליליות בלתי מכוונות על נשים, להרתיע את השתתפותן בכוח העבודה ובכך להנציח תפקידי מגדר מסורתיים. יש לקחת בחשבון גם את העדפותיהם ודעותיהם של המטפלים; מטפלים לעתים קרובות חשים מוזנחים, מוערכים בחסר ומדווחים שהם נותרים מחוץ לתוכנית הטיפול של המטופל. מטפלים מעורבים ישירות בתהליך הטיפול, ולכן חיוני שדעותיהם יטופלו וישולבו בקבלת החלטות קליניות. לבסוף, יש צורך במחקר נוסף כדי להבין טוב יותר את האתגרים והצרכים הבריאותיים הייחודיים של מטפלים מבוגרים וכדי ליידע את התערבויותיהם; סקירה שיטתית של מחקרים על התערבויות פסיכו-סוציאליות עבור מטפלים מראה כי מטפלים מבוגרים נותרים חסרי ייצוג במחקרים כאלה. ללא נתונים מספיקים, בלתי אפשרי לספק תמיכה סבירה וממוקדת.

אוכלוסייה מזדקנת לא רק תוביל לעלייה מתמשכת במספר הקשישים הזקוקים לטיפול, אלא גם לעלייה מקבילה במספר הקשישים המטפלים באחרים. עכשיו זה הזמן להפחית את הנטל הזה ולהתמקד בכוח העבודה של מטפלים מבוגרים שלעתים קרובות מתעלמים ממנו. כל הקשישים, בין אם מקבלי טיפול ובין אם מטפלים, ראויים לחיות חיים בריאים.