חֲדָשׁוֹת

ב-10 באפריל 2023, חתם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על הצעת חוק המסיימת רשמית את "מצב החירום הלאומי" של קוביד-19 בארצות הברית. חודש לאחר מכן, קוביד-19 כבר אינו מהווה "מצב חירום בריאותי בעל דאגה בינלאומית". בספטמבר 2022, אמר ביידן כי "מגפת הקוביד-19 הסתיימה", ובאותו חודש היו יותר מ-10,000 מקרי מוות הקשורים לקוביד-19 בארצות הברית. כמובן, ארצות הברית אינה היחידה שמצהירה הצהרות כאלה. כמה מדינות אירופאיות הכריזו על סיום מצב החירום של מגפת הקוביד-19 בשנת 2022, הסירו את ההגבלות וטיפלו בקוביד-19 כמו בשפעת. אילו לקחים נוכל להפיק מהצהרות כאלה בהיסטוריה?

לפני שלוש מאות שנים, פסק המלך לואי ה-15 מצרפת כי מגפת המגפה המשתוללת בדרום צרפת הסתיימה (ראו תמונה). במשך מאות שנים, המגפה הרגה מספר מדהים של אנשים ברחבי העולם. בין השנים 1720 ל-1722, יותר ממחצית מאוכלוסיית מרסיי מתה. המטרה העיקרית של הצו הייתה לאפשר לסוחרים לחדש את פעילותם העסקית, והממשלה הזמינה אנשים להדליק מדורות מול בתיהם כדי "לחגוג בפומבי" את סוף המגפה. הצו היה מלא בטקסים ובסמליות, וקבע את הסטנדרט להצהרות וחגיגות נוספות של סוף ההתפרצות. הוא גם שופך אור מוחלט על ההיגיון הכלכלי העומד מאחורי הכרזות כאלה.

הכרזה על מדורה בפריז לציון סיום המגפה בפרובאנס, 1723.

אבל האם הצו באמת שם קץ למגפה? כמובן שלא. בסוף המאה ה-19 עדיין התרחשו מגפות מגפה, שבמהלכן גילה אלכסנדר ירסן את הפתוגן ירסיניה פסטיס בהונג קונג בשנת 1894. למרות שחלק מהמדענים מאמינים שהמגפה נעלמה בשנות ה-40, היא רחוקה מלהיות שריד היסטורי. היא מדביקה בני אדם בצורה זואונוטית אנדמית באזורים כפריים במערב ארצות הברית ונפוצה יותר באפריקה ובאסיה.

אז אנחנו לא יכולים שלא לשאול: האם המגפה תסתיים אי פעם? אם כן, מתי? ארגון הבריאות העולמי מחשיב התפרצות כסתיימה אם לא דווחו מקרים מאושרים או חשודים במשך זמן כפול מתקופת הדגירה המקסימלית של הנגיף. באמצעות הגדרה זו, אוגנדה הכריזה על סיום התפרצות האבולה האחרונה במדינה ב-11 בינואר 2023. עם זאת, מכיוון שמגפה (מונח שנגזר מהמילים היווניות פאן ["הכל"] ו-דמוס ["אנשים"]) היא אירוע אפידמיולוגי וסוציו-פוליטי המתרחש בקנה מידה עולמי, סופה של מגפה, כמו תחילתה, תלוי לא רק בקריטריונים אפידמיולוגיים, אלא גם בגורמים חברתיים, פוליטיים, כלכליים ואתיים. בהתחשב באתגרים העומדים בפני חיסול נגיף המגפה (כולל פערים מבניים בבריאות, מתחים עולמיים המשפיעים על שיתוף פעולה בינלאומי, ניידות אוכלוסייה, עמידות לתרופות אנטי-ויראליות ונזק אקולוגי שיכול לשנות את התנהגות חיות הבר), חברות בוחרות לעתים קרובות באסטרטגיה עם עלויות חברתיות, פוליטיות וכלכליות נמוכות יותר. האסטרטגיה כרוכה בהתייחסות למקרי מוות מסוימים כבלתי נמנעים עבור קבוצות מסוימות של אנשים עם מצבים סוציו-אקונומיים ירודים או בעיות בריאותיות בסיסיות.

לפיכך, המגפה מסתיימת כאשר החברה נוקטת בגישה פרגמטית לעלויות החברתיות-פוליטיות והכלכליות של צעדי בריאות הציבור - בקיצור, כאשר החברה מנרמלת את שיעורי התמותה והתחלואה הנלווים. תהליכים אלה תורמים גם למה שמכונה "אנדמית" של המחלה ("אנדמית" מגיעה מהמילים היווניות en [בתוך] ו-demos), תהליך הכרוך בסבילות למספר מסוים של זיהומים. מחלות אנדמיות גורמות בדרך כלל להתפרצויות מחלה מזדמנות בקהילה, אך אינן מובילות לרוויה של מחלקות חירום.

שפעת היא דוגמה לכך. מגפת השפעת H1N1 של 1918, המכונה לעתים קרובות "השפעת הספרדית", הרגה 50 עד 100 מיליון בני אדם ברחבי העולם, כולל כ-675,000 בארצות הברית. אך זן שפעת H1N1 לא נעלם, אלא המשיך להתפשט בגרסאות קלות יותר. המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (CDC) מעריכים כי בממוצע 35,000 בני אדם בארצות הברית מתו מהשפעת מדי שנה בעשור האחרון. החברה לא רק "אנדמית" את המחלה (כיום מחלה עונתית), אלא גם מנרמלת את שיעורי התמותה והתחלואה השנתיים שלה. החברה גם מייחסת אותה לשגרה, כלומר מספר מקרי המוות שהחברה יכולה לסבול או להגיב אליהם הפך לקונצנזוס והוא מובנה בהתנהגויות חברתיות, תרבותיות ובריאותיות כמו גם בציפיות, בעלויות ובתשתיות מוסדיות.

דוגמה נוספת היא שחפת. בעוד שאחד מיעדי הבריאות ביעדי הפיתוח בר-קיימא של האו"ם הוא "לחסל את השחפת" עד 2030, נותר לראות כיצד הדבר יושג אם העוני המוחלט ואי השוויון החמור יימשכו. שחפת היא "רוצחת שקטה" אנדמית במדינות רבות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, המונעת מחוסר בתרופות חיוניות, משאבים רפואיים לא מספקים, תת תזונה ותנאי דיור צפופים. במהלך מגפת הקורונה, שיעור התמותה משחפת עלה לראשונה מזה יותר מעשור.

כולרה הפכה גם היא לאנדמית. בשנת 1851, ההשפעות הבריאותיות של הכולרה והפרעה שלה לסחר הבינלאומי הניעו את נציגי המעצמות האימפריאליות לכנס את הוועידה התברואה הבינלאומית הראשונה בפריז כדי לדון כיצד לשלוט במחלה. הם גיבשו את תקנות הבריאות העולמיות הראשונות. אך בעוד שהפתוגן הגורם לכולרה זוהה וטיפולים פשוטים יחסית (כולל התייבשות ואנטיביוטיקה) היו זמינים, האיום הבריאותי מכולרה מעולם לא הסתיים באמת. ברחבי העולם ישנם 1.3 עד 4 מיליון מקרי כולרה ו-21,000 עד 143,000 מקרי מוות קשורים מדי שנה. בשנת 2017, כוח המשימה העולמי לבקרת כולרה קבע מפת דרכים לחיסול הכולרה עד 2030. עם זאת, התפרצויות כולרה זינקו בשנים האחרונות באזורים מועדים לסכסוך או עניים ברחבי העולם.

HIV/איידס הוא אולי הדוגמה המתאימה ביותר למגפה האחרונה. בשנת 2013, בפסגה המיוחדת של האיחוד האפריקאי, שנערכה באבוג'ה, ניגריה, התחייבו המדינות החברות לנקוט צעדים לקראת מיגור נגיף ה-HIV והאיידס, המלריה והשחפת עד 2030. בשנת 2019, משרד הבריאות ושירותי האנוש הכריז באופן דומה על יוזמה למיגור מגפת ה-HIV בארצות הברית עד 2030. ישנם כ-35,000 זיהומים חדשים ב-HIV בארצות הברית מדי שנה, המונעים במידה רבה על ידי אי-שוויון מבני באבחון, טיפול ומניעה, בעוד שבשנת 2022 יהיו 630,000 מקרי מוות הקשורים ל-HIV ברחבי העולם.

בעוד ש-HIV/איידס נותר בעיה עולמית בתחום בריאות הציבור, הוא אינו נחשב עוד למשבר בריאות הציבור. במקום זאת, האופי האנדמי והשגרתי של HIV/איידס והצלחת הטיפול האנטי-רטרוויראלי הפכו אותו למחלה כרונית, אשר השליטה בה צריכה להתחרות על משאבים מוגבלים עם בעיות בריאות עולמיות אחרות. תחושת המשבר, העדיפות והדחיפות הקשורות לגילוי הראשון של HIV בשנת 1983 פחתה. תהליך חברתי ופוליטי זה הנורמל את מותם של אלפי אנשים מדי שנה.

הכרזה על סיום המגפה מסמנת אפוא את הנקודה שבה ערך חייו של אדם הופך למשתנה אקטוארי - במילים אחרות, ממשלות מחליטות שהעלויות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של הצלת חיים עולות על התועלת. ראוי לציין שמחלות אנדמיות יכולות להיות מלוות בהזדמנויות כלכליות. ישנם שיקולי שוק ארוכי טווח ויתרונות כלכליים פוטנציאליים למניעה, טיפול וניהול מחלות שהיו בעבר מגפות עולמיות. לדוגמה, שוק התרופות העולמי ל-HIV היה שווה כ-30 מיליארד דולר בשנת 2021 וצפוי לעלות על 45 מיליארד דולר עד 2028. במקרה של מגפת הקורונה, "קורונה ארוכה", הנחשבת כיום כנטל כלכלי, עשויה להיות נקודת הצמיחה הכלכלית הבאה עבור תעשיית התרופות.

תקדימים היסטוריים אלה מבהירים כי מה שקובע את סופה של מגפה אינו הכרזה אפידמיולוגית או כל הכרזה פוליטית, אלא נורמליזציה של התמותה והתחלואה שלה באמצעות שגרתיות ואנדמיות של המחלה, שבמקרה של מגפת הקורונה מכונה "חיים עם הנגיף". מה שהביא את המגפה לסיומה היה גם קביעת הממשלה כי משבר בריאות הציבור הקשור אליו אינו מהווה עוד איום על הפריון הכלכלי של החברה או על הכלכלה העולמית. סיום מצב החירום של הקורונה הוא אפוא תהליך מורכב של קביעת כוחות פוליטיים, כלכליים, אתיים ותרבותיים רבי עוצמה, ואינו תוצאה של הערכה מדויקת של המציאות האפידמיולוגית ואינו רק מחווה סמלית.